נגה בר דוד (קומונה ג)

במהלך השנה התמודדתי עם לא מעט אתגרים וקשיים. השגרה האינטנסיבית והרצון להיות הכי טובה עבור הנערים, דרשה ממני לתת מעצמי הרבה מעבר למה שדמיינתי שאני בכלל מסוגלת לתת. ויש בזה משהו מרגש, וממלא, אבל גם מאוד מאוד קשה. הרבה פעמים הרגשתי לא מסוגלת, שאין סיכוי בעולם שאצליח לעשות את הנדרש, שהאחריות שביידי גדולה וכבדה מידי. היופי הוא, שבכל פעם כזאת נוכחתי לדעת שזה לא הגבול שלי. גם אם חשבתי שכן, גיליתי שיש אפילו עוד. ושאני יכולה יותר. כל פעם קצת. ובסוף, הרגשתי מסוגלת. וזה שווה הכל. לגלות שהלב יכול להתרחב עד כדי כך, ושזכיתי להגיע למקום שהאתגר בו מוציא ממני את הצדדים הטובים ביותר.

הזמן עם הנערים היה הדבר המשמעותי ביותר, זה היה האתגר הגדול מכולם, אבל הטוב ביותר. שום דבר לא מובן מאילו, גם הדברים הכי קטנים שבדרך כלל לא הייתי מייחסת להם יותר מידי חשיבות. כל חיוך שהרווחתי מנער, ערוגה שהפכנו ביחד, תבשיל שיצא טעים ונהנו ממנו בארוחת הצהריים, להדליק מדורה, לסיים מסע, לשמוע שיר ולשיר אותו יחד, לשחק ששבש, ואפילו לאחל אחד לשני בוקר טוב. אלו נקודות האור שגרמו לי להרגיש מלאה כלכך. לאהוב את מה שאני עושה ואת המקום שבחרתי להיות בו.

השקט והחן שבחווה, אנשי הצוות שהיו מקבץ יהלומים נדיר שאין כמותו, גרמו לי להרגיש ברת מזל. להיות מוקפת בהם, ללמוד מהם ולעבוד ביחד איתם היה הדבר הכי מפתח שיש. טסתי קדימה, כלכך הרבה אנשים מקצועיים, שמבינים בכלכך הרבה תחומים שונים. זה לא מובן מאילו, ואני זכיתי לקבל את זה על מגש של כסף.d